חברים מספרים
על גבריאל

למדתי עם גבריאל במכינה הקדם צבאית, ובמהלך החודשים הראשונים במכינה אבי נפצע והיה קושי כלכלי בבית. עלתה המחשבה שאפרוש מהמכינה בכדי להקל על הוריי. במקום זה, עלתה האופציה שאעבוד במכינה בניכוש עשבים סביב הישוב כדי לשלם את דמי הלימוד.

העבודה היא פיזית וקשה מאוד. וכך כל לפנות בוקר בחום של הבקעה, הייתי קם לנכש את העשבים ומשם הייתי הולך לתפילה לפני שהחבר׳ה התעוררו.

בוקר אחד, כשאני חוזר מהעבודה, אני פוגש את גבריאל שחזר מריצת הבוקר שלו.

אחרי שיחה קצרה הוא ראה את הידיים שלי ושאל לגבי השריטות, סיפרתי לו בקצרה את הסיבה וכל אחד הלך לדרכו.

למחרת, אני מתעורר ב5:00 מטפיחה על השכם, ״אלעד, קום,קום״ מתעורר ורואה את גבריאל מולי, עם טוריה ביד ובגדי עבודה.

ומאז הוא התעקש לקום איתי בכל בוקר. בימים בהם הייתי בגיבוש או חולה הוא קם בלעדיי,

ואת כל הכסף שהוא הרוויח, העביר אליי- לעזרה בבית.

הטובה שהוא עשה איתי ישארו איתי, וינציחו את האדם שהוא היה.

בלי לחכות שיבקשו ממנו,

בלי לקבל קרדיט על מעשים גדולים,

אלא לעשות אותם לשם העזרה לזולת וראיית האחר.

מיצוי המשפט “אהיה היד המושטת לפני הבקשה לעזרה”

זה היה גבריאל.

על אנשים מאוד מיוחדים אומרים שגם אם אתה לא זוכר מה עשית איתם, אתה זוכר איך הם גרמו לך להרגיש.

את גבריאל לא הכרתי הרבה זמן. פגשתי אותו כשעלתי לאונייה לבקר את רונה שעבדה איתו באותו זמן. הוא יצא לטייל איתי ועם אבא שלי על חשבון היום החופשי שלו והצחיק אותנו כל הדרך.

ולמרות שלא היה חייב בשום צורה, נראה שהוא עושה הכל כדי שאני, אבי שעלה איתי לאונייה ואחותי נרגיש טוב ל10 ימים הקצרים שהיינו שם ביחד. ולמרות שאנחנו בסך הכל אורחים, הוא יצא מגדרו שגם נרגיש חלק מהחבר'ה. מהחבורה הישראלית הקטנה שנוצרה שם.

אני לא זוכר מה בדיוק עשינו עם גבריאל באותה בתקופה, אבל אני כן זוכר שאבא שלי, אני ואחותי הרגשנו ממש טוב ביחד, והרבה מאוד זה בגללו.

אני אפילו לא זוכר אם יצא לי להגיד לך תודה על שגרמת לנו להרגיש ככה אבל עכשיו אני יכול:

תודה רבה גבריאל, נוח על משכבך בשלום.

הלכנו המשפחה לאכול אצל משפחת בלום. שיחקנו הילדים, היה כיף, ולפני שהלכנו גבריאל הזמין אותי ליום הולדת שלו. בדיוק חזרנו לארץ, הייתי בן 9, לא הכרתי אף אחד, גם לא ידעתי עברית. גבריאל עשה לי הרגשה טובה, שיחק איתי (כי אף אחד אחר לא ידע אנגלית) וגם דאג לשאול אם אני מצליח לקרוא את הכתוביות באנגלית לסרט שראינו. זה היה לפני קרוב ל20 שנה ואני עדיין זוכר את הטוב לב שלו. במהלך המלחמה פגשת את גבריאל על החוף שם בעזה. אני הייתי קצת שבוז, קצת עייף... ופתאום באמצע הלילה מישהו אומר לי שלום עם חיוך גדול שהעלה לי את המצב רוח. תודה רבה גבריאל

​היה פעם שאיבדתי מישהו, וגבריאל גם איבד באותה התקופה חבר. אמרת לי בוא תקשיב לשיר, יעזור לך. השמיע לי שיר את השיר "כל זמן" של ישי ריבו. ופשוט ישבנו בדירה ובכינו על האבדות. וגם אז דקה אחרי השיר ידעת להרים את האווירה ולהצחיק ולהקליל. ככה היית, תמיד ידעת מה להגיד ותמיד היה לך מה להגיד ללא פחד. ועכשיו השיר הזה אצלי מתנגן ללא הפסקה בזכרונך. אני אוהב אותך אחשלי עד כאב, מתגעגע נורא לשטויות שלך.

חוליית סמל. בכל המסעות והתרגילים הלכנו ארבעתנו מאחורי שאר המחלקה. שעות של שעמום היו עוברות מהר עם השטויות של גבריאל. יקיר הכסטר, משמאל לגבריאל בתמונה (מתחת לאור), החזיק מאוד מגבריאל. שניהם היו ספורטיביים ותחרותיים וגבריאל היה מריץ את יקיר כל פעם שטען שהוא יכול יותר מהסמל. יקיר וגבריאל נהרגו בהפרש של כמה שעות באותו היום בשתי תקריות שונות ברצועת עזה, 7 שנים לאחר שירותם הצבאי, ונקברו אחד ליד השני בהר הרצל.

גבריאל היה המפקד שלי במסלול. מעבר למקצועיות ולרצינות, הצחוקים שלו השתלבו בצורה נדירה. מה שהכי תפס אותי בו היה האכפתיות והדאגה שלו.

במסלול חוויתי קשיים רבים, וגבריאל תמיד היה שם לעודד, לתמוך, לדבר ולהקשיב. הרבה פעמים הוא היה זה שהצליח להרים אותי.

למשל זכור לי מקרה אחד שבו עבדנו על הפומות, והייתי במצב רוח רע. גבריאל שם לב שהייתי מהורהר ושקוע במשהו אחר, ובמקום להתעצבן או להתעלם הוא פשוט התחיל לשיר שיר מטופש של Eminem עם תנועות מוזרות והעלה לי כזה חיוך על הפנים.

גם אחרי שכבר לא הייתי ב'אחריותו' גבריאל המשיך לשאול ולהתעניין, ודאג להדגיש שאפנה אליו בכל שאלה ובקשה ושהוא תמיד זמין, ועל כך הערכתי אותו מאוד.

הלוואי ואזכה להשתפר וללמוד מתכונות טובות אלה.

יהי זכרו ברוך.

תמונה מסוף אימון מתקדם של פומת הסמל של גבריאל. יקיר (עם קסדה בתמונה) נפל באותו יום של גבריאל וקבור לידו בהר הרצל.

אני זוכר את הפורים הזה, כשצילמתי אותך יוצא מהמסדרון עם אחי הגדול, צחקתי על איזה מוזר הוא נראה. ואם אני זוכר נכון, הוא הסתכל על תמונה ואמר "אני נראה מדהים".

בדירה של גברי

בין החברים הראשונים שהכרתי בתואר שהחיוך לא ירד לו מהפנים

אין מי שהיה איתו ולא יכל שלא לצחוק

התכנסות חברים המחלקה להנדסת מכונות לזכרו של גבריאל.

גבריאל היקר היה האדם הכי חיובי שהכרתי בחיים שלי, תמיד עם חיוך על הפנים גם ברגעים שמביאים אותך לקצה. הספיק לקבל מבט וחיוך ממנו בשביל לקבל כוחות שאי אפשר לתאר! שירתנו יחד בגדוד 605 בתור לוחמים והיינו בקו מבצעי בגזרת החרמון במוצב "ישראלי" שנמצא סמוך למצפה שלגים - מצפ"ש. עברנו שם חוויות מדהימות ורכשנו ניסיון מבצעי במשך כחודשיים וחצי המון פעילויות יזומות סמוך לסוריה ושמירות על משולש הגבולות ישראל סוריה לבנון. אחרי הקו בחרמון עברנו לרמת הגולן לאימון גדודי במחנה חומה והיינו פלוגת מסלול צעירה. באחד האימונים שמו אותנו ברחבת עפר ענקית לשמור על כלים וציוד המקום מופיע בתמונה והיה חם מאוד ופתאום משום מקום הגיע ואן שחור ענק שיצאו ממנו 10 אנשים שהם משפחה יהודית אמריקאית והם התחילו לברך אותנו ולרקוד וגבריאל וכולנו הצטרפו לרקוד איתם זאת הייתה סיטואציה כל כך מצחיקה ומחזקת וכל כל נהנינו ופתאום האב של המשפחה הושיט יד לארנק והוציא סכום רציני של דולרים והציע לנו לקחת ופשוט התגלגלנו מצחוק כמובן שלא לקחנו בסוף. גבריאל היה בנאדם כל כך שמח וסוחף שכל מי שהיה בחברתו היה נדבק בוייב המטורף שלו הוא היה לוחם על וחבר אמיתי ! שנשמתו תהיה צרורה בצרור החיים וה' יקום דמו ❤️

​גבריאל חשב שהשם משפחה שלי מצחיק, וגם כשהוא כבר היה מעל גיל 25 הוא המשיך לקרוא לי הדר פיטוסיק ולצחוק. אחרי שויתרתי על רפואה פחדתי מה אספר לחברים של ההורים שכבר סיפרתי לכל העולם שאני הולכת ללמוד רפואה. אז גבריאל אמר לי פשוט תשקרי, למי אכפת. תגידי להם שאת לומדת רפואה. לא עשיתי את זה. אבל הידיעה שאני יכולה לחיות את חיי בשבילי ולא בשביל אחרים, שחררה בי משהו. אני זוכרת בשבתות אצל משפחת בלום כשמישהו רק היה מתחיל לספר משהו אז היו אומרים לא לא שגבריאל יספר. והוא היה עוצר רגע בפאוזה, מבסוט מעצמו, ומתחיל לספר. הוא באמת היה מספר סיפורים מדהים. אחרי שכבר עזבנו את בית שמש, כמעט לא פגשתי את גבריאל אבל חייתי אותו דרך אפרת שמספרת עליו הרבה, ותמיד תמיד הופעמתי מהקשר אחים שלכם, גבריאל החזיק הרבה מהקשר הזה, גאה בו ורואה בזה דבר טבעי. הקשר אחים הזה זה כוח עצום והלוואי וזה יהיה אחד ממוקדי הכח שלכם להתמלא, היכולת שלו להעניק לכם גם כשהוא לא כאן.

שני סיפורים קצרים מההכשרה שלנו:

1. בערב יום כיפור גבריאל ניגש אלי ושאל אותי האם אני יודע מה כיף ביום כיפור בצבא. עניתי לו בתמימות שאין לי מושג ורק לפני חודשיים התגייסתי לצה"ל. בתשובה הוא ענה לי: "ביום כיפור אפשר לבוא עם כפכפים לחדר אוכל".

2. בתחילת ההכשרה התלוננו שאנחנו לא מקבלים מספיק זמן פריסה ולכן אנחנו לא מספיקים לאכול את המנגו שהביאו לנו. גבריאל בתשובה שאל איך אנחנו אוכלים אותו שאנחנו לא מספיקים בזמן שהוא נתן. ענינו לו שלוקח זמן למצוא סכין כל פעם לפתוח את המנגו. בנקודה הזאת הוא עצר אותנו ושאל: "אתם לא אוכלים את המנגו עם הקליפה?" ומיד דפק ביס במנגו עם הקליפה שלו והתחיל לאכול. לאחר מכן הוא המשיך ואמר: "את כל הפירות אוכלים עם הקליפה שלהם, תפוח, אגס, מלפפון". בתשובה אחד החיילים ענה: "הקשב הסמל, איך אתה אוכל את האננס שלך?"

1. סיפור הקרמבו: פעם אחת באימון מתקדם ירדנו לסגור שבת בשטח, והלכנו למטבח של בהל"ץ למשוך אוכל. גבריאל נכנס למחסן, ויצא עם עשר קופסאות של קרמבו. כששאלנו, הוא אמר "אמרתי לנגד מטבח שאנחנו שולחים עשרה חיילים, אז הוא אמר לי לקחת עשר. אבל," וחיוך גדול נמרח לו על הפרצוף, "הוא לא אמר לי עשר מה; עשר קרמבו, עשר קופסאות, אשר מכולות... אז לקחתי עשר קופסאות".

2. סיפור הקפה: בתחילת הסד"ח עשינו סבב עם מדריכה, בו כל אחד היה צריך לבחור דמות כלשהי שאיתה היה רוצה לשבת לכוס קפה. כשהגיע תורי, אמרתי "הסמל", כלומר גבריאל. התכוונתי לכך ברצינות, כי באמת אהבתי אותו, והייתי רוצה להכיר אותו מחוץ למסגרת של חייל ומפקד. אבל, מסתבר שזה לא היה במקום, אז באמצע הלילה גבריאל העיר אותי והוריד אותי לשכיבות סמיכה וזחילות. אבל אחרי כל זה, לפני שהחזיר אותי לישון, ישב ושתה איתי כוס קפה.

​A story from the 4th semester of the degree. Gavri was required to prepare a research paper on mechanical engineering. The lecturer gave each of the students a different and new topic to research on, and she wanted it to be innovative. Basically, she expected them to invent the wheel. Gavri didn't know what to do, because he couldn't find any relevant material and didn't even have an idea. After a lot of despair and banging his head against the wall, he found a study in Chinese, translated it with the help of the computer into English and upgraded the idea that the Chinese study suggested. I think it was about foam plastic molding in a very specific method. He got grade of 96 and his lecturer praised him. When I told him that he is a genius, he was humbled and said that he just made something up and there is no way it would work in the real world.

​גברי חבר יקר, אני לא מצליחה לעכל או להאמין שכל הסיפור הזה אמיתי. הכרנו באמת בתחילת שנה ב כשבדיוק עברת לגור עם אבי ומתן. כבר בישיבות הראשונות של כולנו הבנתי שמדובר באדם מיוחד ,שנון, חד ומצחיק בצורה יוצאת דופן. יצא לנו ללמוד תקופת מבחנים שלמה, איזה זכרונות, איזה ימים! כמה ישיבות מלאות בלימודים, ארוחות צהריים, צחוקים ובסוף היום כמובןן סיכום יום של שיחות על גבי שיחות על החיים על המשפחה, למה בחרנו דווקא במכונות ואיך אנחנו רואים את החיים בעתיד. תמיד היית מדבר איך המשפחה שלך היא הדבר הכי חשוב שיש לך בחיים ואיך החברות הכי טובות שלך בכל העולם זה אחיות שלך (ודנה שהגדיר אותה כאחותו לכל דבר). איך הוא רוצה כבר להתחתן ולהקים משפחה כשהוא ירגיש שזו האחת וכמה חום ואהבה יש לו להעניק לה. כבר אז כלכך התפלאתי שיש אדם כזה בעולמנו, יש בו פשוט הכל מהכל. גבריאל היקר, אתה תחסר לי מאוד, תודה על האדם שהיית על ההוקרת תודה על כל הדברים הפשוטים שמסביבך על זה שהיית כלכך מצחיק, הכי מצחיק בעולם. אני זוכרת שאחרי צחוק גדול היית אומר לי את יודעת נועם אני לא יודע למה אני כלכך מצחיק, אני רק אומר את האמת, ואני אמרתי לך שיש לך את ההומור המשובח ביותר. חבר יקר, אין באמת איך להיפרד. הכאב כאב מנשוא. משפחת בלום המדהימה ששמעתי עליה כלכך הרבה אני משתתפת בצערכם , גברי היה הטוב מכולם פשוט כך.

אני זוכר בתור ילד שמידי פעם גבריאל היה שומר עלי בלילות כשההורים שלי היו יוצאים. אמא שלי הייתה אומרת לו בלי כדורים ובאלגן בבית וכמובן היינו עושים בידיוק ההפך. היינו מזיזים את כל הרהיטים ופשוט משחקים עד שאני או גבריאל מתעייפים. גבריאל היה אומר לי - אם עושים באלגן אין בעיה, רק שלא יראו. וככה עד שההורים שלי היו חוזרים, הבית היה מצוחצח. אין לי יותר מידי זיכרונות עם גבריאל אבל דבר אחד בטוח, שאין משהו רע פשוט בן אדם זהב עם לב ענק. תנוח על משכבך בשלום חבר יקר ❤️

Gavriel the motorcycle engineer One-time Gavriel’s motorcycle broke. It would unexpectedly turn itself off. So Gavriel took it to a shop. The mechanics could not find the problem and estimated that the fix it would cost 3,000 NIS, and they could not guarantee that it would work properly afterwords. Gavriel said “3000 NIS? Hell no! I’ll figure it out myself”. Moreover, Gavriel suspected that the mechanics harm his motorcycle on purpose, because after his visit at the shop the motorcycle didn’t even start. So for the next 2-3 following weeks, he read forums online about motorcycles malfunctions, inspect his motorcycle with his own eyes, hands, and basic tools he had, opening the internal parts of the motorcycle wide open. He didn’t give up until he found the problem! A tiny cable that got a little bit torn. He attached it back, and that’s it :) he managed to fix it all by himself. He was so happy about it and so proud of himself (and so everyone else that knew). Gavriel said “Now I know for that every problem I have, I can take care of it myself”. I can never agree more on something, if you throw Gavriel in the jungle, he will find a way out. Or build an amazing house on the river, depends upon his wishes.

photo: June 8th 2022, Gavriel oiling his own motorcycle

One time I was really upset. Nothing I did worked out; I was desperate and feeling like a huge failure. I came to Gavri and talk to him about this. And he started to tell me this story from NBA that took place in 2016. (imagine Gavri telling this story like he loved to emphasize and virtuosi when he was storytelling). " Once upon a time there was a newbie player in the NBA named D’Angelo Russel, he was only 19 years old when he started to play for the LA lakers (his 1st team). He could not believe to his new life, 2 minuets ago he was playing for college basketball, and now he plays for one of the most famous teams of NBA. One day the LA lakers were playing outside and the players had to stay the night in hotel. He shared a room with another player, Nick Young, and by the end of the night, Nick was wasted. He laid on his bed and started to tell Russel about the adventures night he had. He told Russel he was messing around with 2 girls in the club, and about all the fun he did that night – keep in mind that Nick was engaged. Russel was amazed, he could not believe that a famous player like Nick is sharing with him this information, considering him as his homie. Russel grew upon superstars like Nick, so he recorded Young to cherish this moment. Couple of months later, Russel visits his hometown and met some of his old friends. He told them about Young sharing with him the secret and showed them the video through his phone. They were like ‘broooo that’s insane send it in the group chat’, at the beginning he refused but later he surrendered to the peer pressure because he trusted his friends not to spread the video, as they promised. A day later, the video went viral. It was all over the news, and everyone realized who recorded Nick. As a result, no one in the team talked to Russel anymore, he was isolated and nobody would even pass him the ball in court. Russel was devastated and at the end of the season approached to the coaching staff, asking to move to another team, any other team, even if it is a downgrade, otherwise he would kill himself. so, D’Angelo Russel moved to Brooklyn Nets. And guess what? He did amazing at the Nets!! The Nets had the best season they ever had!! Russel uplifted the Nets to the top " "?!?!After listening to this looong story I told Gavri “ok Gavri how those this very long story spouse to help me "?and Gavri replied “do you want to keep whining? Or do you want to be D’Angelo Russela (I thought I was special, but it turns out he gave this pep talk to everyone who seek his advice and comfort).